Rami Fichman
המסרה ופרוגרמה
אוצרות וכתיבה
ramifi@gmail.com
2443179 052 972+
רמי פיכמן
מאמרים
אנו מכריזים - סרט מבקרים, בית העצמאות
אנו מכריזים
הרצל חלם להקים מדינה ליהודים.
בשנת 1898, בביקורו היחיד בארץ ישראל, מגיע הרצל לנמל יפו ומבקר במושבות הברון ובירושלים.
הרצל, שהיה גם עיתונאי ומחזאי, מתמסר בשובו לאירופה לכתיבת ספר המתאר את המדינה שתקום בארץ ישראל על פי חזונו – מדינה תרבותית, מתועשת ובעלת ערכים חברתיים.
אבל ב-1904, שנתיים לאחר פרסום הספר "אלטנוילנד", שפירושו 'ארץ ישנה-חדשה', הוא הולך לעולמו.
את הידיעה על מות הרצל מקבל עקיבא וייס, ציוני נלהב וחסידו של הרצל, בהיותו באנייה בדרכו לביקור בארץ ישראל.
הוא מחליט לחסל את עסקיו בפולין ולעלות לארץ ישראל עם רעייתו וששת ילדיו, ביניהם בן זקוניו, הרצל.
חלומו של וייס היה להקים עיר עברית לדוגמה, וכך כתב בעלון שפרסם כבר ב-1906:
"וכמו שהעיר ניו-יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית"
כבר באותה שנה מארגן וייס את אגודת "אחוזת בית", במטרה להקים שכונת גנים עברית מחוץ לסמטאות הצרות והמחניקות של יפו,
ובשנת 1909, על דיונות החול שממזרח לנווה צדק, מגרילים ביניהם מייסדי העיר את המגרשים לבתים שייבנו.
השכונה החדשה מתוכננת ברוח חלומו של הרצל: רחובות רחבים, שדרה, גנים, ביוב מרכזי ומים זורמים.
רחובה הראשי של השכונה נקרא, רחוב הרצל, ובמרכז השכונה מוקם בית ספר שנועד לחנך את הנוער העברי, גימנסיה הרצליה.
בחודש מאי 1910 מתכנסים חברי אגודת "אחוזת בית" כדי לדון בשם שיינתן לשכונה החדשה.
מנחם שינקין מציע את השם תל אביב בעקבות התרגום העברי לשם "אלטנוילנד".
המילה תל רומזת אל העבר הישן, ואילו אביב מסמלת את העתידי והחדש.
ההצעה מתקבלת ברוב קולות, וב-1911 נבחר מאיר דיזנגוף לראש ועד השכונה תל אביב.
"אחי, אנו מניחים פה אבן הפינה ליסוד שכונת אחוזת בית - היא תל אביב..."
מאיר דיזנגוף בונה את ביתו על חלקת האדמה שנפלה בחלקו בהגרלה -
זהו הבית שבו אתם נמצאים כעת.
קצב ההתפתחות של תל אביב נקטע זמנית במלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1917 כובשים הבריטים את הארץ.
תחת שלטון המנדט הבריטי, מקבלת תל אביב מעמד של עיר ומאיר דיזנגוף מתמנה לראש העיר.
בית דיזנגוף תופס מעתה מקום מרכזי בחיים הציבוריים של העיר והוא מארח בין כתליו אישים יהודיים בולטים וכן את ראשי השלטון הבריטי.
בסוף שנות העשרים נוספת לבית קומה והפעילות הציבורית בו מתרחבת.
דיזנגוף שחלם על עיר שתהיה מרכז לעסקים, לתרבות ולבילוי, ושתסמל את רעיון העצמאות היהודית, מעודד הקמת תיאטרונים עבריים ואפילו בית אופרה.
בשנת 1930 הולכת לעולמה צינה, אשתו של דיזנגוף. לזכרה הוא תורם את ביתו להקמת מוזיאון עירוני לאמנות.
לבית נוספת עוד קומה וכן חזית חדשה עם מדרגות רחבות.
בשנת 1936 נפתח המוזיאון רשמית בטקס חגיגי בחסות הנציב העליון.
שישה חודשים לאחר חנוכת המוזיאון בביתו נפטר מאיר דיזנגוף.
בצוואתו הוא מבקש מתושבי עירו לשמור על "בן זקוניו", המוזיאון.
עוד בהיותו נער בפולין, חלם דוד בן גוריון על תקומת ישראל.
ב-1917 בעקבות הצהרת בלפור הוא כותב:
"...אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמצי בניין והתיישבות."
בתחילת שנות העשרים הקדיש עצמו בן גוריון לפעילות ציבורית ועד מהרה הפך לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב בארץ ישראל.
בשנת 1935 בוחר בו הקונגרס הציוני לוועד הפועל הציוני ולראש הנהלת הסוכנות.
בשנת 1939, בעקבות המגבלות שהוטלו על ההתיישבות ועל כניסת יהודים לארץ ישראל מכריז בן גוריון על מאבק בבריטים.
המאבק כולל ארגון של ההעפלה והקמת נקודות יישוב, גם במקומות שנאסרו על ידי שלטון המנדט.
בתום מלחמת העולם השנייה מקבל לידיו בן גוריון את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית.
בתפקידו זה הוא פועל נמרצות לרכישת נשק ולהפיכת ארגון ה"הגנה" לצבא.
כ"ט בנובמבר 1947...
עצרת האומות המאוחדות מחליטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית.
התגובה להחלטה שונה בקרב שני העמים:
בעוד היישוב הערבי דוחה את תכנית האו"ם מכול וכול,
הרי ביישוב היהודי חוגגים בהתלהבות את הגשמת חלום המדינה היהודית.
למחרת החגיגות פורצת המלחמה,
התושבים הערבים מרכזים את התקפותיהם על צירי התנועה המובילים ליישובים יהודיים,
בעוד היישוב היהודי מתמקד בהגנה ובפעולות תגמול.
לקראת סיום המנדט ולאור החשש מפלישת צבאות ערב לישראל,
מקימה ההנהלה הציונית בחודש מרץ 1948 את מועצת העם שנועדה לשמש כפרלמנט זמני למדינה שבדרך.
ב-12 במאי 1948 מועלית לדיון הצעתו של שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה
- מחשש לפלישת צבאות ערב העלולה להחריב את המדינה החדשה.
לבן גוריון ברור שהפלישה ממילא בלתי נמנעת, והוא משכנע את חבריו בצורך לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהכריז על הקמת מדינה.
ההכרזה מתוכננת ליום שישי, ה-14 במאי 1948, ערב סיום המנדט בחצות הלילה.
מאחר שירושלים שרויה במצור, מחליטה מנהלת העם לקיים את הטקס במוזיאון בתל אביב.
יום לפני הטקס נשלחות בסודיות ההזמנות ובהן מתבקשים המוזמנים להגיע למחרת בשעה שלוש וחצי למוזיאון.
הטקס מאורגן בחיפזון, הקיר המרכזי באולם מכוסה בבד ועליו נתלים דגלי ישראל ושאר הקירות מקושטים ביצירות אמנות מאוסף המוזיאון.
בצהרי אותו יום שישי הזמן דוחק; חייבים לסיים את הטקס לפני כניסת השבת.
אבל כשעתיים לפני הטקס, עדיין דנים במנהלת העם על הנוסח הסופי של ההכרזה.
לבסוף, שעה קלה לפני הטקס, מקבל הנוסח את אישורו הסופי.
הרחובות סביב הבית כבר מוצפים בקהל שהשמועה הגיעה לאזניו.
הטקס מתחיל בשעה ארבע בדיוק.
דוד בן גוריון קורא מן הדף את המילים המיוחלות:
"אנו חברי מועצת העם , נציגי היישוב היהודי והתנועה הציונית. ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"
בן גוריון הוא גם ראשון החותמים.
"קול ישראל" מעביר ברדיו את השידור והמוני בני ישראל מצטרפים לשירה הנרגשת של "התקווה".
מעל בימת ההכרזה, בין דגלי המדינה שאך נולדה, שמור מקום של כבוד לאיש שחלם את המדינה.
האיש שכתב: "אם תרצו – אין זו אגדה".
כיתוב: חלומו של הרצל התגשם. מדינת היהודים כבר איננה חלום.
הרצל חלם להקים מדינה ליהודים.
בשנת 1898, בביקורו היחיד בארץ ישראל, מגיע הרצל לנמל יפו ומבקר במושבות הברון ובירושלים.
הרצל, שהיה גם עיתונאי ומחזאי, מתמסר בשובו לאירופה לכתיבת ספר המתאר את המדינה שתקום בארץ ישראל על פי חזונו – מדינה תרבותית, מתועשת ובעלת ערכים חברתיים.
אבל ב-1904, שנתיים לאחר פרסום הספר "אלטנוילנד", שפירושו 'ארץ ישנה-חדשה', הוא הולך לעולמו.
את הידיעה על מות הרצל מקבל עקיבא וייס, ציוני נלהב וחסידו של הרצל, בהיותו באנייה בדרכו לביקור בארץ ישראל.
הוא מחליט לחסל את עסקיו בפולין ולעלות לארץ ישראל עם רעייתו וששת ילדיו, ביניהם בן זקוניו, הרצל.
חלומו של וייס היה להקים עיר עברית לדוגמה, וכך כתב בעלון שפרסם כבר ב-1906:
"וכמו שהעיר ניו-יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית"
כבר באותה שנה מארגן וייס את אגודת "אחוזת בית", במטרה להקים שכונת גנים עברית מחוץ לסמטאות הצרות והמחניקות של יפו,
ובשנת 1909, על דיונות החול שממזרח לנווה צדק, מגרילים ביניהם מייסדי העיר את המגרשים לבתים שייבנו.
השכונה החדשה מתוכננת ברוח חלומו של הרצל: רחובות רחבים, שדרה, גנים, ביוב מרכזי ומים זורמים.
רחובה הראשי של השכונה נקרא, רחוב הרצל, ובמרכז השכונה מוקם בית ספר שנועד לחנך את הנוער העברי, גימנסיה הרצליה.
בחודש מאי 1910 מתכנסים חברי אגודת "אחוזת בית" כדי לדון בשם שיינתן לשכונה החדשה.
מנחם שינקין מציע את השם תל אביב בעקבות התרגום העברי לשם "אלטנוילנד".
המילה תל רומזת אל העבר הישן, ואילו אביב מסמלת את העתידי והחדש.
ההצעה מתקבלת ברוב קולות, וב-1911 נבחר מאיר דיזנגוף לראש ועד השכונה תל אביב.
"אחי, אנו מניחים פה אבן הפינה ליסוד שכונת אחוזת בית - היא תל אביב..."
מאיר דיזנגוף בונה את ביתו על חלקת האדמה שנפלה בחלקו בהגרלה -
זהו הבית שבו אתם נמצאים כעת.
קצב ההתפתחות של תל אביב נקטע זמנית במלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1917 כובשים הבריטים את הארץ.
תחת שלטון המנדט הבריטי, מקבלת תל אביב מעמד של עיר ומאיר דיזנגוף מתמנה לראש העיר.
בית דיזנגוף תופס מעתה מקום מרכזי בחיים הציבוריים של העיר והוא מארח בין כתליו אישים יהודיים בולטים וכן את ראשי השלטון הבריטי.
בסוף שנות העשרים נוספת לבית קומה והפעילות הציבורית בו מתרחבת.
דיזנגוף שחלם על עיר שתהיה מרכז לעסקים, לתרבות ולבילוי, ושתסמל את רעיון העצמאות היהודית, מעודד הקמת תיאטרונים עבריים ואפילו בית אופרה.
בשנת 1930 הולכת לעולמה צינה, אשתו של דיזנגוף. לזכרה הוא תורם את ביתו להקמת מוזיאון עירוני לאמנות.
לבית נוספת עוד קומה וכן חזית חדשה עם מדרגות רחבות.
בשנת 1936 נפתח המוזיאון רשמית בטקס חגיגי בחסות הנציב העליון.
שישה חודשים לאחר חנוכת המוזיאון בביתו נפטר מאיר דיזנגוף.
בצוואתו הוא מבקש מתושבי עירו לשמור על "בן זקוניו", המוזיאון.
עוד בהיותו נער בפולין, חלם דוד בן גוריון על תקומת ישראל.
ב-1917 בעקבות הצהרת בלפור הוא כותב:
"...אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמצי בניין והתיישבות."
בתחילת שנות העשרים הקדיש עצמו בן גוריון לפעילות ציבורית ועד מהרה הפך לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב בארץ ישראל.
בשנת 1935 בוחר בו הקונגרס הציוני לוועד הפועל הציוני ולראש הנהלת הסוכנות.
בשנת 1939, בעקבות המגבלות שהוטלו על ההתיישבות ועל כניסת יהודים לארץ ישראל מכריז בן גוריון על מאבק בבריטים.
המאבק כולל ארגון של ההעפלה והקמת נקודות יישוב, גם במקומות שנאסרו על ידי שלטון המנדט.
בתום מלחמת העולם השנייה מקבל לידיו בן גוריון את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית.
בתפקידו זה הוא פועל נמרצות לרכישת נשק ולהפיכת ארגון ה"הגנה" לצבא.
כ"ט בנובמבר 1947...
עצרת האומות המאוחדות מחליטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית.
התגובה להחלטה שונה בקרב שני העמים:
בעוד היישוב הערבי דוחה את תכנית האו"ם מכול וכול,
הרי ביישוב היהודי חוגגים בהתלהבות את הגשמת חלום המדינה היהודית.
למחרת החגיגות פורצת המלחמה,
התושבים הערבים מרכזים את התקפותיהם על צירי התנועה המובילים ליישובים יהודיים,
בעוד היישוב היהודי מתמקד בהגנה ובפעולות תגמול.
לקראת סיום המנדט ולאור החשש מפלישת צבאות ערב לישראל,
מקימה ההנהלה הציונית בחודש מרץ 1948 את מועצת העם שנועדה לשמש כפרלמנט זמני למדינה שבדרך.
ב-12 במאי 1948 מועלית לדיון הצעתו של שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה
- מחשש לפלישת צבאות ערב העלולה להחריב את המדינה החדשה.
לבן גוריון ברור שהפלישה ממילא בלתי נמנעת, והוא משכנע את חבריו בצורך לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהכריז על הקמת מדינה.
ההכרזה מתוכננת ליום שישי, ה-14 במאי 1948, ערב סיום המנדט בחצות הלילה.
מאחר שירושלים שרויה במצור, מחליטה מנהלת העם לקיים את הטקס במוזיאון בתל אביב.
יום לפני הטקס נשלחות בסודיות ההזמנות ובהן מתבקשים המוזמנים להגיע למחרת בשעה שלוש וחצי למוזיאון.
הטקס מאורגן בחיפזון, הקיר המרכזי באולם מכוסה בבד ועליו נתלים דגלי ישראל ושאר הקירות מקושטים ביצירות אמנות מאוסף המוזיאון.
בצהרי אותו יום שישי הזמן דוחק; חייבים לסיים את הטקס לפני כניסת השבת.
אבל כשעתיים לפני הטקס, עדיין דנים במנהלת העם על הנוסח הסופי של ההכרזה.
לבסוף, שעה קלה לפני הטקס, מקבל הנוסח את אישורו הסופי.
הרחובות סביב הבית כבר מוצפים בקהל שהשמועה הגיעה לאזניו.
הטקס מתחיל בשעה ארבע בדיוק.
דוד בן גוריון קורא מן הדף את המילים המיוחלות:
"אנו חברי מועצת העם , נציגי היישוב היהודי והתנועה הציונית. ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"
בן גוריון הוא גם ראשון החותמים.
"קול ישראל" מעביר ברדיו את השידור והמוני בני ישראל מצטרפים לשירה הנרגשת של "התקווה".
מעל בימת ההכרזה, בין דגלי המדינה שאך נולדה, שמור מקום של כבוד לאיש שחלם את המדינה.
האיש שכתב: "אם תרצו – אין זו אגדה".
כיתוב: חלומו של הרצל התגשם. מדינת היהודים כבר איננה חלום.
אולם כבר למחרת עומדת המדינה הצעירה מול פלישה של חמשת צבאות ערב.